פסק-דין בתיק ע"א 11204/07

1.         לפנינו שני ערעורים מאוחדים על פסק דינו של בית משפט השלום בירושלים (כב' השופטת א' שניידר), אשר הורה על השבת סכום כסף ששולם למערערים 2-4 בע"א 11204/07 (להלן: רחמים) על-ידי המשיבים באותו ערעור (להלן: חסיד), ועל דחיית תביעת חסיד לפיצוי בגין נזק שנגרם בשל אי-קבלת אישורי מס. המערער 1 בע"א 11204/07 יכונה "ויניצקי" או "הנאמן". המערערים בע"א 11206/07, חסיד, היו התובעים בבית המשפט קמא.

2.         רחמים, כקבלני משנה, ביצעו עבור חסיד עבודת בניה שהסתיימה ביום 30.8.95. בשל סכסוך בין הצדדים על התשלום, הגיעו הצדדים לבורר אלי דאן, אשר פסק ביום 1.12.00 שעל חסיד לשלם לרחמים כשכר עבודה סכום של 316,283 דולר בצירוף מע"מ ובצירוף ריבית דולרית שנתית של 12%. בפסק הבורר, נקבע כי הסכומים ישולמו על-ידי חסיד בתוספת מע"מ כחוק, וזאת "כנגד חשבונית, אישור לניכוי מס במקור ואישור לניהול ספרים כחוק" (להלן: אישורי מיסים). בקשת חסיד לביטול פסק הבורר שהוגשה לבית המשפט המחוזי, נדחתה. ביום 8.7.01 נחתם בין הצדדים הסכם שנועד להסדיר הסרת עיקולים שהוטלו על נכסי חסיד לטובת רחמים. ההסכם התייחס שוב לנושא אישורי המס, בקובעו כי נאמנים (עורכי דין עליהם הוסכם) יעבירו את כספי הערבויות "רק כנגד קבלת חשבונית מס ... ואישור על ניכוי במקור בגובה 0". על-פי הסכם זה, שלהלן יכונה הסכם הנאמנות, מונו באי-כח הצדדים כנאמנים על ערבויות וכספים שהופקדו על-ידי חסיד לטובת רחמים. סכומו הכולל של הפקדון (לרבות הערבויות) עמד על 400,000 דולר. הערבויות היו: האחת בסך השווה ל-203,000 דולר והשניה בסך 77,000 דולר, וכן הוחזק פקדון על סך 120,000 דולר בידי המערער 1, עו"ד ויניצקי. האחרון העביר לידי רחמים את סכום הערבות מבלי שבדק כי חסיד קיבלו לידיהם את אישורי המיסים. בית המשפט המחוזי בירושלים (כב' השופטת ח' בן עמי), הורה לויניצקי, ביום 23.9.04, לשלם לב"כ רחמים סך 144,210 ש"ח. פסק דין זה בוטל בערעור בהסכמה, ואולם, הצדדים קיבלו את הצעת בית המשפט העליון, לפיה הכספים שהועברו ישארו בידי ב"כ רחמים. גם יתר הערבויות מומשו בשנת 2002, זאת כאשר רק אחת מהן: ערבות בסכום של 77,000 דולר שהופקדה בידי עו"ד שוטנפלס לטובת רחמים מומשה, תוך שנמסרו ע"י עו"ד שוטנפלס אישורי המיסים לחסיד. הערבות הנוספת מומשה לטובת רחמים, מבלי שנמסרו על ידם אישורי המיסים.

חסיד תבעו בבית משפט קמא השבה של הסכומים שנתקבלו על-ידי רחמים, מבלי שאלו המציאו את אישורי המיסים, וכן תבעו פיצוי על הנזקים שנגרמו להם בשל אי-המצאת אישורי המיסים.

3.         השופטת בבית המשפט קמא קבעה כי משלא נמסרו אישורי המיסים לחסיד, היו רשאים הם, על-פי פסק הבורר, שלא לשלם לרחמים את הסכומים שנקבעו בפסק הבורר. היא הוסיפה, כי גם על-פי הסכם הנאמנות, הנאמנים היו אמורים להעביר לרחמים את הכספים עליהם הופקדו אך ורק כנגד אישורי המיסים. לדבריה, הן בפסק הבורר והן בהסכם הנאמנות העברת אישורי המיסים היתה בגדר תנאי מהותי לתשלום הסכומים לרחמים על-ידי חסיד, והפרת התנאי איפשרה לחסיד לעכב תחת ידם את התשלומים המגיעים לרחמים עד למילוי התנאים. משהגיעו הסכומים לרחמים, מבלי שאלה מילאו את חלקם על-פי פסק הבורר ולא העבירו את אישורי המיסים, זכאים חסיד, על-פי קביעת בית המשפט קמא, להשבת הסכומים שהועברו לרחמים מכח חוק עשיית עושר , הואיל וסכומים אלה הגיעו לידי רחמים שלא כדין ותוך הפרת האמור בפסק הבורר, וגרמו התעשרות בלתי צודקת.

4.         בכך קיבלה השופטת את עיקר תביעת המשיבים. ברם, השופטת בבית המשפט קמא לא קיבלה את הטענה כי בשל אי-העברת אישורי המיסים בשנת 2002  - מועד בו קיבלו רחמים את הכספים שהופקדו בנאמנות ע"י המשיבים - נגרם לחסיד נזק. לדבריה, היה על רחמים להוציא חשבונית מס עם השלמתה של העבודה ב-1995, ומשלא עשו כן, הרי שגם אם היו מוסרים את אישורי המיסים בעת קבלת הכספים בשנת 2002, הדבר לא היה מועיל לחסיד, הואיל והם לא היו יכולים, על-פי החוק, לנכות את מס התשומות שהיה כלול באישורי המיסים, שכן החשבוניות לא היו נחשבות כחשבוניות שהוצאו כדין. בהקשר זה הפנתה כב' השופטת לסעיף 38(א) לחוק מע"מ, לפיו עוסק זכאי לנכות מס תשומות בתוך שישה חודשים מיום שהוצאה לו חשבונית מס, ובלבד שהחשבונית הוצאה כדין. עוד קבעה השופטת כי מאחר ולא הוכח כי בוצעה אצל חסיד ביקורת ניכויים ולא הוכח כי רשויות המס לא הכירו בסכום ששולם כהוצאה לצרכי מס, אזי אין המשיבים זכאים לפיצוי בשל העדר אישור על פטור מניכוי במקור. כב' השופטת גם דחתה את הטענה שחסיד שילמו ביתר סכום כסף כלשהו, מאחר שלדבריה "לא שוכנעה שיש לקבל את האמור בחוות הדעת", שהוגשה על-ידי חסיד לעניין זה.

5.         רחמים וויניצקי טוענים כי בית המשפט קמא התייחס לתנאי שעניינו המצאת אישורי המס כתנאי מתלה כמשמעותו על-פי סעיף 27 לחוק החוזים (חלק כללי), מבלי שביסס גישה זו, באומד דעת הצדדים.

            עוד טוענים הם שבית המשפט קמא לא יישם את הוראת ההשבה כהלכה, והסתפק בהשבה חד-צדדית בהתעלמו מכך שרחמים הסירו עיקול כחלק מהסכם הנאמנות. לשיטת רחמים, היה על בית המשפט להורות גם על השבת העיקול שהוסר כבר על-ידי רחמים כחלק מהחיובים שקיבלו עליהם בהסכם הנאמנות.

6.         אנו סבורים כי דין שני הערעורים להתקבל.

מקובל עלינו, כי התוצאה שאליה הגיע בית המשפט קמא אינה צודקת ואין בה כדי למנוע "עשיית עושר ולא במשפט". נהפוך הוא: רחמים היו זכאים לסכום הכסף שהועבר להם, תוך הפרת תנאי מסירת אישורי המיסים, סכום שהיה בגדר שכר עבודה. התוצאה לפיה יימנע מהם סכום זה בשל אי-מסירת האישורים, שמשמעותם הכלכלית היא מלכתחילה קטנה הרבה יותר, אינה מתקבלת על הדעת. אכן, באי-מסירת אישורי המיסים הפרו רחמים תניה יסודית שנקבעה בהסכם הנאמנות, על יסוד פסק הבורר. ואולם, מטבע העניין, אין מדובר בהוראה העיקרית של פסק הבורר ושל הסכם הנאמנות, אלא בהוראה המתייחסת להיבט צדדי של הפסק, שעיקרו מתן תשלום למערערים על עבודתם. לא נוכל לקבל את המסקנה שבשל אי-מסירת האישורים יפסידו רחמים את כל שכר עבודתם.

אנו סבורים, כי הדרך הנכונה לפתרון הסכסוך היתה התייחסות לאי-מסירת האישורים כהפרת תניה של ההסכם, המזכה בפיצוי על נזק, ואין לראות בה אי-התקיימות תנאי מתלה המשחררת מהחובה לבצע את ההסכם. גם קביעת בית המשפט קמא, לפיה לא נגרם נזק לחסיד אינה מקובלת עלינו. בנושא זה עמדה לפני בית המשפט קמא חוות הדעת של רואה החשבון איתן, אשר גם נחקר בבית המשפט. חוות דעת זו, שהוגשה מטעם חסיד, התבססה, בין השאר, על העובדה שחסיד קיבלו חשבונית מעורך דין שוטנפלס על סך של 77,000 דולר, וקיזזו את המע"מ בגין חשבונית זו בשנת 2002. עובדה זו לא נסתרה. מכאן, שאילו נתנו רחמים את אישורי המס בשנה זו - או בסמוך לה - עדיין היה ביד המשיבים לקזז את מס התשומות (התביעה הוגשה במרץ 2003). משום מה, בית המשפט קמא יצא מהנחה שגם אם היו רחמים מוסרים את אישורי המיסים בעת קבלת הכספים לידיהם בשנת 2002, לא היה הדבר מועיל לחסיד. הנחה זו לא היתה מבוססת כדבעי. יתר על כן, על-פי הסכם דיוני שהושג בבית משפט קמא ביום 17.2.05, פנו הצדדים יחדיו לרשויות מע"מ לבירור אפשרות קיזוז על-פי חשבוניות חברת חרס - החברה אשר על-פי טענת רחמים ביצעה את העבודה בפרויקט הרלוונטי. בקשה זו נענתה למעשה, משהועמדה על-ידי הרשויות - במכתב מיום 24.7.05 שנכתב ע"י מאיר שני, מנהל התחום - האפשרות להביא לקיזוז באמצעות דיווח העסקה כעסקת אקראי, כשבמכתב אף פורטה דרך הפעולה המתאימה. ברם, רחמים בחרו שלא לפעול על-פי דרך זו, בהישענם על חוות דעת של המומחה מטעמם ד"ר אלתר, אשר סבר כי זו אינה הדרך הנכונה. ברם, בכך הכשילו רחמים את הדרך עליה הוסכם, אשר היה בה כדי להשיג את התוצאה הרצויה. אין לומר, אפוא, כי בעת שקיבלו רחמים את הכסף או בסמוך לה, לא עמדה לחסיד אפשרות להסתייע באישורי המס. אם כך, ברור כי נגרם לחסיד נזק בשל אי-קיום תנאי מסירת אישורים אלה.

7.         חישוב כמותי של הנזק נערך בחוות הדעת של רואה החשבון איתן. חלק מהנזק הכולל הוא הנזק בגין העדר חשבונית לקיזוז, שהועמד על-ידי המומחה על " 79,993 ש"ח ליום 10.4.02 וסך בשקלים השווה ל-30,966 דולר ליום 8.7.02". חסיד זכאים לפיצוי בסכום זה.

            אשר ליתר חלקי הנזק הנטענים, הגענו למסקנות שונות. הנזק בשל העדר פטור מניכוי במקור הוא, לכל היותר, נזק עתידי אפשרי, שהתרחשותו טרם הפכה למציאות, כקביעת בית המשפט קמא, ולפיכך, התביעה לגביו בשלב זה טרם בשלה. אין מניעה שחסיד יגישו בעתיד תביעה בנושא, לכשקיומו של הנזק יובהר, וניתן להם בזאת היתר לפיצול סעדים.

הרכיב השלישי של הנזק עניינו תשלום ביתר (בגין אי-הנפקת חשבונית על כל תשלום ששילמו חסיד), אשר על-פי חישוב המומחה עומד על 40,945 דולר. ברם, נראה כי בית המשפט קמא לא קיבל את הבסיס העובדתי של טענה זו, ועל כן, אין די בחוות דעת המומחה שהציגה את החישוב המספרי, כדי לבססו. יש לציין, כי דברי המומחה בהקשר זה לא היו בהירים, וכך דברי ב"כ חסיד בעקבותיו (בסיכומיו ובהודעת הערעור), ובהעדר הסבר של ממש ליסודו של הנזק, אין בידינו לבטל את דברי בית המשפט קמא בהקשר זה, לפיהם דברי המומחה לגביו בחקירתו לא היו משכנעים.

8.         נעבור לשאלה אם בתשלום הפיצוי האמור יש לחייב גם את הנאמן ויניצקי. בית המשפט קמא קבע כי הנאמן לא טרח לקרוא את הסכם הנאמנות וכי לא פעל כאדם סביר, כאשר העביר את כספי הנאמנות מבלי לקרוא תחילה את כל המסמכים. אנו סבורים כי מתבקשת המסקנה כי אם רחמים היו מבינים שלא יקבלו את הכסף אלא אם ימציאו את אישורי המיסים, הנזק לא היה נגרם. לכן, יש מקום לחייב גם את הנאמן שהפר את חובתו בחיוב לשאת בנטל הפיצוי ביחד עם רחמים ביחס לסכום שהופקד בידיו, דהיינו, בשיעור הנקבע על-פי היחס בין 120,000 דולר לסך הערבויות שמומשו על-ידי רחמים  ללא מסירת האישורים
(203,000 דולר + 120,000 דולר).

9.         לאור האמור, אנו מקבלים את הערעור, מבטלים את פסק דינו של בית המשפט קמא, וקובעים כי רחמים וויניצקי ישלמו, ביחד ולחוד, לחסיד את סכום הפיצוי שנקבע בסעיף 7 לפסק דיננו (כשחבותו של ויניצקי מוגבלת כאמור בסעיף 8).

כן ישלמו רחמים לחסיד כל סכום שהאחרונים יחויבו לשלם על-ידי רשויות המס בגין אי-ביצוע ניכוי מס במקור לגבי עסקת הבניה, אם אלו יחויבו בכך.

בנוסף, ישלמו רחמים לחסיד, ביחד ולחוד, שכר טרחת עורך דין בסך 12,000 ש"ח בתוספת מע"מ כדין.

ניתן היום, ו' ב אדר א' תשס"ח (12 בפברואר 2008), בהעדר.